wikibible:Introduction

From wikibible
Jump to: navigation, search

אסתכל באורייתא וברא עלמא:


אסתכל באורייתא וברא עלמא ידועים דברי הזוהר "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא" ‏[1]; ובהמשך מבואר שם שכל מה שמתרחש בעולם טמון בדברי התורה – "בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין באורייתא אינון". וידוע בשם הקדמונים שכל מאורע, ובפרט מאורעותיהם של ישראל, מרומזים בתורה. וכיוון שעיקר הבריאה בשביל ישראל, הרי שהמאורעות, הניסיונות, והתהליכים הרוחניים המרומזים שייכים בעיקר בהם, וכדברי רש"י המפורסמים ‏[2]: "בראשית ברא... בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ‏[3], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתֹה' ‏[4]".


ומשה רבינו העתיק את התורה מתורה של הקב"ה שהיתה כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה ‏[5]. ואיתא ‏[6] חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ‏[7] ותחסרהו מעט מאלהים. ומוסיף רב אלעזר רוקח ‏[8] מלמד שנ' שערי בינה הכל נכלל בתוך התורה [של מעלה] ולזה נראה לעניות דעתי לומר בדרך אפשר דבאמת בתורה של מעלה יש ששה אלפים פסוקים במכוון כנגד שנות עולם [פסוק לשנה פסוק לשנה] אך למשה רבינו עליו השלום נתן רק מ"ט שערים דהיינו 5880 פסוקים ‏[9]. אך יקשה לך שהרי לפי הגמרא ישנן 5888 פסוקים [שמונת הפסוקים הם מן וימת שם משה]. ונראה לעניות דעתי ‏[10] דדבר זה ישבו חז"ל ‏[11]. ומשה רבינו זכה ביום מותו לשער החמישים וזהו כוונת הפסוק ויעל משה מערבות מואב [מואב = 49] אל הר נב"ו כלומר נ' בו [50 בו] שהשיג בשער ה' 50 [חלק משער החמישים ביום מותו] ‏[13].


והנה אחת מדרכי ההתבוננות במאורעות עם ישראל הנרמזים בתורה היא בעניין "בינו שנות דור ודור" שבשירת האזינו ‏[14], דהיינו: שכשנחלק את פסוקי התורה (אשר נמסרו כידוע במסורת מדוקדקת עד מאוד) לפי השנים, פסוק לשנה פסוק לשנה, נמצא בכל פרשה ובכל פסוק את ההוראה והלימוד והמסר שיש בו על הדור והזמן שכנגד אותם הפסוקים. ולהלן נראה עוד רמזים רבים בזה העניין מדברי חז"ל, וכן ידועים דברי הגר"א שספר דברים הוא כנגד שנות האלף השישי. ‏[15]


ופירש רש"י על הפסוק "זְכֹר ימות עולם בינו שנות דור ודור" ‏[16]: "...דבר אחר: לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור להכיר להבא, שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא". ובשפתי חכמים שם: "ר"ל: היה ראוי לכם לזכור ימות עולם, וכיון דלא עשיתם, לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא...". ובספורנו שם: "אחר שהשלים הקדמת השירה, אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה, שהוא אל אמונה להיטיב לישראל... הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד, להודיע: ראשונה, כמה היתה כוונת האל יתברך להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור, ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל המעלות, כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא... רביעית, הודיע סיבה אשר בגללה תהיה להם גאולה באחרית הימים. חמישית, הודיע אופן הגאולה ונקמת האל יתברך נגד צרי עמו... אמר אם כן: זכור ימות עולם, ותבין דרכי טובו, וכמה כיון להיטיב למין האנושי בכלל... בינו שנות דור ודור, ותבין שנית כמה היטיב לדורות". הרי ששירת האזינו מצווה ("זְכֹר... בינו") להבין שנות דור ודור, ולא על מה שהיה בעבר בלבד אלא גם לעתיד, לכל הדורות עד דור אחרון.


רמזי התורה אינם רמזים של היסטוריה במובן של שרשרת תאריכי מקרים או אפילו הסבר מורכבותם. התורה היא 'הסתוריה' – הסתר של תורה, דהיינו: ההוראה הנסתרת עבורנו. בתורה מסתתרת ההוראה על החיזוק הנדרש לכל דור, על המצב הרוחני של כל דור והלקח שיש לנו ללמוד מזה להבא. עם ישראל הוא נשמת האדם בכללותו – נשמת האנושות – בנו בכורו של ה' יתברך, שבשבילו נברא העולם, ובמאורעותיו טמונים הרמזים לעיקר הלקחים שנלמד מאותה התבוננות ב"שנות דור ודור".


ורמזים אלו הנם על סדר פרשיותיה של התורה, כי כך עלה במחשבת הבורא בבראו עולמו פרשה פרשה, שנים שנים, כל פרק זמן והניסיון הרוחני שבו ‏[17]. וזה עניין "בינו שנות דור", שבכל דור יש מהלך השייך לאותו דור, וכנגדו פסוקי הפרשה [וכן אתה מוצא "ואמר הדור האחרון" ‏[18], "כי דור תהפֻּכֹת המה" ‏[19] וכיו"ב].


והנה, אף על פי ששוכן מרומים ברא עולמו ע"י כל פסוק ופסוק – מילה מילה, אות אות, תג תג, על כל אחד תלי תלים של הלכות וגימטריות – מפני קוצר הדעת לא ניסינו אלא לגלות ולדלות מרמזי התורה השייכים לכל תקופה, כפי קוצר ההשגה. וגם מהמדרשים לא הבאנו על מנת לפרש עומק כוונת המדרש, כי אם על פי פשוטם של הדברים, וכל אחד יבין עומק כוונת המדרש כפי כוח השגתו.


ובנותן טעם ששנות ה'תשס"ה-ו' הן השנים שכנגד הפסוק "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ובה נתאספו הרמזים וקרמו עור וגידים בס"ד. ועוד כי בשנה זו בה אנו אוחזים, שנת ה'תשס"ו, החלה מלאכת גדר ההפרדה; ועיצומה יהיה בשנות ה'תשס"ז-ח, שנות "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל" ‏[20]. ומי ייתן ונזכה לראות במהרה בימינו "הלא הוא כמֻס עמדי חתֻם באוצרֹתי... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יִקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" ‏[21], ונזכה לראות פני משיח צדקנו, אמן.


מספר הפסוקים ומספר השנים:


שנינו ‏[22]: "תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה". ולעומת זאת על פי המסורה ידוע כי מניין הפסוקים עולה לה' אלפים תתמ"ה ‏[23][24] , וסימנך "ואור ה'ח'מ'ה יהיה שבעתים" [5,8,4,5 – 5845] ‏[25]. וחציו בפסוק "וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התֻמים" ‏[26] [2,923]. כי מניין הפסוקים כמניין השנים שיהיה תוקפה של החמה גדול משל הלבנה, כי אור החמה יהיה שבעתיים עד לעתיד לבוא, כדברי הרמב"ן ‏[27]: "וסוד שני המלכים המשתמשים בכתר אחד, כאשר בסוף שיהיה אור הלבנה כאור החמה אחר שיהיה אור החמה שבעתים". כל זה בנמשלים ללבנה (בני ישראל) ולחמה (החומר, דהיינו: הטבע – גימטרייה אלהים). ועוד נבאר לקמן הבדל זה בין המסורה לדברי חז"ל במניין הפסוקים.


והנה ידועים דברי חז"ל "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב" ‏[28], כלומר: שהעולם יתקיים במתכונתו ששת אלפים שנה. ונמצא לכאורה מספר פסוקי התורה חסר 155 פסוקים להשלמת ששת אלפים שנה. ‏[29]


ברם, אם נתחיל למנות שוב מבראשית את קנ"ה הפסוקים החסרים נגיע לפסוק "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" ‏[30], וזה כדברי חז"ל, שבהשלמת ששת אלפי השנים יחרב כל עולם הרשע, ויהיה האלף השביעי בבחינת שבת הכרותה בין הקב"ה ובניו. וכדברי הזוהר ‏[31]: "שיתא אלפי שנין הוי עלמא, והוא אלף הששי, שהוא סיום הכל, והיינו 'לעת ערב' ‏[32], זמן סיום הכל, 'לעת צאת השואבות' ‏[33], אלו הם תלמידי חכמים השואבים מימיה של תורה". וכן מה שאמרו רז"ל ‏[34] על האלף השביעי שיהיה יום שכולו שבת.


ובאמת אפשר שהאלף השישי לא יהיה מלא, ואם כן קושיא מעיקרא ליתא, וכן ראיתי תשובה בעניין זה בספר שאלות ותשובות "תורה לשמה", לרבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי", תשובה תע"ב: שאלה אם הקץ של בעתה הוא בסוף ששת אלפים ממש... תשובה הקץ של בעתה מוכרח שיהיה קודם כמה שנים מסוף האלף הששי, שאם הוא בסוף אלף הששי ממש, א"כ נמצא ידוע הוא, ומה הוא ענין סתימות הקץ הנזכר בכמה מקומות בדברי רז"ל שקץ האמיתי הוא סתום וחתום, וארז"ל 'ללבי גליתי ולאברי לא גליתי' ‏[35]. על כן מוכרח שיהיה קודם כמה שנים, ואין אנחנו יודעים כמה. ולפי הנראה מוכרח שיהיה יותר ממאה שנה מסוף אלף השישי, לקיים מ"ש 'כי הנער בן מאה שנה ימות' ‏[36], וברוך היודע כמה יהיה קודם סיום אלף השישי... אלא הכונה על בין הערבים דאלף הששי, וכל שיצא רובו של אלף, הנה מעוט הנשאר נקרא סוף, אך אין אנו יודעים באיזה שנה מזה המעוט של האלף... איך שיהיה הנה מוכרח שיבא קודם גמר אלף הששי בכמה שנים, אלא שאין אנחנו יודעים כמה.


ופשוטו של דבר, כי כניסת השבת היא לפני גמר יום השישי, כדאמרינן בקידוש של ליל שבת "יום הששי ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית א', לא - ב', א), כי עוד ביום השישי כלתה בריאת העולם, וכדאיתא ‏[37]: " 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי'. אמר רבי יודן: זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על קדש, ובה נגמרה מלאכת העולם, על כן כתיב 'הששי'. אמר רבי סימון בר מרתא: עד כאן מונין למנינו של עולם, מיכן ואילך מונין למנין אחר". וכן לעתיד לבוא. וכן מצינו בתפילת קבלת שבת שיצאה מבית מדרשם של מקובלי צפת, שכולה בקשת גאולה לקראת שבת של האלף השביעי. ובנו תלוי אימתי נזכה לצאת ולקבל פני שבת המלכה, שבת הגאולה. וכידוע אפשר לקבל שבת ברגע האחרון, אך אשרי מי שזוכה ומקדים לקבל פני שבת, "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו, המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא" ‏[38].


עם כל זאת עודנו חסרים מ"ג פסוקים להשלים למניין האמור בגמרא. ולא ייתכן כי נעלמו לן ח"ו מ"ג פסוקים, ואם נעלמו – מנלן כי מ"ג היו. ואיך נוכל לומר כי נעלמו, והלוא מסורת מדור דור ביד חכמים וסופרים היודעים את המקרא על פה, ומעולם לא שמענו שיחסר ח"ו פסוק אחד. והנה בס"ד האיר ה' עיניי שהשלמת מ"ג פסוקים אלו הם מ"ג פסוקי שירת האזינו, שאם נחלק כל אחד מהם לשניים יתווספו לן עוד מ"ג פסוקים המחולקים בשירה לשני חצאים של רישא וסיפא. וידוע שבפסוקים אלו סודות הרבה, כדברי הרמב"ן ‏[39] שכל המוצאות את ישראל וגאולתן וכל העתידות למו, הכול מרומז בשירת האזינו.


שלושה עידנים:


איתא בתנא דבי אליהו ‏[40]: "לפי שהעולם הזה הווה ששת אלפים שנה: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים משיח".

להלן נראה את משמעות כל תקופה של ב' אלפים שנה.


אלפיים שנות תוהו:


"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ‏[41]. זהו התיאור של התורה למשמעות אלפיים שנות התוהו, וכדברי בעל הטורים שם: "והארץ הייתה תוהו ובוהו" בגימטרייה "אלפיים שנה בלא תורה" (1170 + 4 מילים). אלו שנות הסתר פנים, קודם נתינת תורה לעולם, והרוח האלוהית מתגלה אך מעט באותו זמן, וזה עניין "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". וברש"י שם: "תֹהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהה ומשתומם על בֹּהו שבה". והיינו כאמור, שהאדם לא הכיר בבורא ומשפטיו כמו שהיה אחר כך באלפיים שנות תורה.


התורה מלמדת את בני האדם מהו מצבו של העולם בשעת הסתר פנים, כפי אשר נחקק כבר מבריאת העולם, שכל זמן שיש בו רשע והסתר פנים, נדמה העולם לתוהו ובוהו. וכפי שאנו מוצאים בחורבן הבית, שעניינו הסתר פנים, "ראיתי את הארץ והנה תהו" ‏[42]. הודיעה לנו התורה בזה שאם יקרו בזמן מן הזמנים מעשי רשע ומרידה בה' יחזור העולם לתוהו, ולא ייחשב דבר זה שינוי בבריאה, אלא יחזור העולם לכמות שהיה, כי זה טבעו הראשון להיות תוהו ובוהו וחושך כאשר אין מבקשים את רוח האלוהים.


וע"י מעשה הצדיקים יעשה הקב"ה הפך טבע זה, והכין וברא אור הגנוז לצדיקים. וזה התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, כדאיתא בגמרא ‏[43]: "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ועוד איתא ‏[44]: " 'והארץ היתה תהו ובהו' ‏[45] – אלו מעשיהן של רשעים; 'ויאמר אלהים יהי אור' ‏[46] – אלו מעשיהן של צדיקים".


ובאותן שנות התוהו היו דרכי צדקה ומשפט הישרים בעיני ה' בגדר נסתר, ולא נתפרסמה האמונה בייחוד ה'. ומשהכיר אברהם את בוראו החלה התהוות עם התורה ודרכי התורה, ואז מתחילות אלפיים שנות תורה.


אלפיים שנות תורה:

כאמור, אלפיים שנות תוהו נמשכות עד שבא עמודו של עולם, אברהם אבינו, וגילה ופרסם בעולם את האמונה בייחוד ה' ואת ההליכה בדרכיו. ומשהכיר אברהם את בוראו החלו אלפיים שנות תורה.


פרשת יתרו מתחילה את עניין קבלת התורה, ולפי מניין הפסוקים בפרשה זו מתחילות אלפיים שנות תורה (הפסוק הראשון בה הוא הפסוק ה-2,002), שבהן נכרתת הברית עם אברהם. יתרו בא אל עם ישראל סמוך למתן תורה (לפניו או לאחריו) ומקבל עול מלכות ה', אך אינו מצטרף לישראל לקבלת התורה, כנאמר "וישלח משה את חֹתנו וילך לו אל ארצו" ‏[47]. יתרו מסייע ביד משה להתקין מערכת משפט, ומפרשה זו ואילך באה ממלכת התורה לכלל מעשה; בהמשך הפרשה גם ניתנות עשרת הדיברות.


כיוון שזמן התורה מתחיל מפרשה זו, וכיוון שאנו יודעים שאלפיים שנות תורה מתחילות מאברהם אבינו, הרי שיש למצוא בפסוקים מתחילת פרשה זו ואילך עניין ורמז לתקופת אלפיים שנות תורה שמאברהם. וכאשר נתבונן באופן החלוקה של הפסוקים והשנים נמצא כמה וכמה פעמים את הקשרים והרמזים המפליאים בין כל פרשה לתקופת השנים המקבילה לה (לפי חישוב של פסוק לשנה פסוק לשנה החל מבראשית), ומכאן שעלינו להבין את משמעות התקופה המרומזת בכל פרשה מתוך עיון בדברי ימי העם בשנים אלו. וזו משמעות ההבנה של כל דור מתוך רמזי התורה – "בינו שנות דור ודור".


ורמז זה העניין נמצא כבר במה שנאמר בפרשה הקודמת לפרשת יתרו, פרשת מלחמת עמלק, "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" [2001] ‏[48], שהוא כנגד דברי הכתוב "זְכֹר ימות עולם בינו שנות דור ודור". והיינו שעמלק, המסמל את הפך כוונת התורה והמלכת ה', הוא עניין מלחמת עַם התורה בכל דור ודור בין ההשגחה הגלויה וקבלת מלכות ה' לבין הסתר פנים וכפירה, שזה יסוד עמלק, וכידוע שנאמר בו "אשר קרך בדרך" ‏[49], לשון מקרה. ולכן המלחמה אינה מלחמת עם בעם, אלא מלחמת ה' היא זו, כנאמר "מלחמה לה' בעמלק". ורמז לדבר: "מדר דר" – בגימטרייה תמ"ח, שנת מעשה מלחמת עמלק (2,448). וכן פירש רש"י על הפסוק "זְכֹר ימות עולם" – "מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו". והיינו כאמור, שעניין כל דור ותקופה להנהיג ממלכת ה' באמונת הייחוד ובהליכה בדרכי משפט וצדקה. וזה התחיל אברהם, אשר היה הראשון לגילוי אמונת הייחוד בעולם ולחינוך הדורות למשפט וצדקה בדרך ה', כנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ‏[50]. ועניין אברהם אבינו, אשר הוא שהתחיל את שלשלת שנות התורה, הוא הֵפֶך עמלק. הוא אשר החל את מלחמת ה' והכיר בבוראו והשריש את ההכרה בהנהגת ה' בעולמו. ועל כך גם מרמזת אות ה"א שנוספה לשמו ונהפך מאברם לאברהם.


וכאשר נמשיך ונראה רמזי התורה בפסוקי כל פרשה לכל תקופה, נגלה כי הכתוב הנאמר בהאזינו "בינו שנות דור ודור" מתייחס אל העתיד לבוא, עליו נאמר "אז ימלא שחוק פינו" ‏[51], והיינו שע"י מסירותנו להתבוננות בעניין זה של "דור ודור" נבין כל המהלכים אשר נעשו במהלך כל הדורות Template:וכדברי המפרשים דלעיל. וזה עניין קלקולו של עמלק, שלא האמין בהשגחת ה' ובהנהגתו. לפיכך מתחילות אלפיים שנות תורה ב"מלחמה לה' בעמלק מדר דר".


וכן לעתיד לבוא "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, כי דור תהפֻּכֹת המה בנים לא אמֻן בם" ‏[52], והיה ראוי להם ללמוד ולהבין. וכתיב "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם..." ‏[53] – אזהרה לעתיד לבוא, ומניין היה להם ללמוד? מן "שלום יהיה לי כי בשרִרות לבי אלך... לא יאבה ה' סְלֹחַ לו" ‏[54], וכל הקללה הכתובה בספר הזה אשר באה על הדורות הקודמים ‏[55].


אלפיים שנות משיח:


צריך בירור: מה הן אלפיים שנות משיח? שהרי ברור כי אם אנו דנים על האדם שיהיה למשיח, ודאי אין בידנו אלפיים שנות משיח. אלא עניין שנות משיח הוא השנים המכינות את הכלים למצב של "משיח ה' ", מצב שבו יביאו דרכי ה' לשלמות בכל העולם, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" ‏[56]. ועיקר עניין שנות משיח הוא לעתיד לבוא, והוא הזמן בו יאמרו כל ברואי מטה כולם יחד "ה' אחד ושמו אחד" ‏[57]. וכיוון שאלפיים שנות משיח החלו כבר בזמן התנאים, הביא הדבר לסברת ר' עקיבא שבר כוזיבא (בר כוכבא) הוא מלך המשיח ‏[58].


ונמצא כי ג' התקופות של אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח הן דרגות של התקדמות בהשראת שכינה ודרכי ה' בעולם: בתחילה היה הסתר, עד אלפיים שנות תורה; אחר כך מגלות שנות התורה לבני ישראל, ומעט לאומות העולם הלמדות מהם, את דרכי ה' ואמונת הייחוד; ולאחר כן מתפשטת אמונת הייחוד וההליכה בדרכי התורה לכל עמי הארץ, עד למצב של משיח ה'.


והנה כשנתבונן באלפיים שנות משיח, נראה כי מתקופה זו נתפרסמה אמונת הייחוד גם בשאר אומות: אצל הנוצרים בשיתוף, ואצל המוסלמים ללא שיתוף. ואף שעודנו חסרים את הגילוי השלם של מלכות ה', עם כל זה זכו בני ישראל ונהיו האמונה ודרכי ה' (שהיו נחלת יחידים בזמנו של אברהם אבינו) אור לגויים על ידם. וכן ידוע שרוב העמים מכירים כבר את תורת ישראל ומקצת חוקותיה, ומקצתם כבר מכריזים בריש גלי את אמונת הייחוד. לַכל זמן ועת ובְכל זמן ועת


"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ‏[59], ולמרות זאת הרשות נתונה לכל אחד ואחד לבחור בטוב או ברע. ואם יתאמץ האדם להשיג מגדולת הבורא ומדרכיו, ניתנת לו הרשות גם בשעת הסתר, וזוכה ליהנות ממקצת אור הגנוז. כי כשאדם מקבל הכול כדבר ה' והולך בדרכיו, אין לו גבולות טבע כלל, ו"מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה ע"א). הצדיק מתנתק מחוקות שמים וארץ ומתחבר לה' יתברך ולכיסא כבודו, שם אין זמן לא לפנים ולא אחור. ובעת כזאת, באשר נמצאת נשמת האדם בזה המקום אפילו לרגע, יכול הוא לעשות תשובה ולשנות את מהות המציאות.


ברם, אף שהרשות בזה הדבר נתונה כאמור לכל אחד ואחד בכל יום ורגע, ישנם עתים ומועדים וזמנים המסוגלים יותר להצלחה, אשר הוכנו לכך משעת בריאת העולם, כפי שנראה להלן שאנו מוצאים בכל הזמנים עניינים המייחדים אותם. יממה: ידוע כי יש שעות רצון בכל יום, כפי הידוע שעת הנץ החמה הוא עת רצוי לסמוך גאולה לתפילה ולהתפלל תפילה בזמנה. ובלילה הוא זמן מיוחד לתלמוד תורה, כדאיתא ‏[60]: "תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה – שכינה כנגדו, שנאמר 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' ' ‏[61]". ובירושלמי מכות פ"ב ה"ו "דמר רבי יוסי בן חלפתא: עתים הן לתפילה": ‏[62] זמן תפילה בעלות השחר, זמן מנחה בין הערביים, וכן זמן ערבית. שבוע: יום שלישי נכפל בו "כי טוב"; שני וחמישי זמן תחנון; ויותר מכולם שבת קודש, שהוא פרי השבוע ומזומן להידבקות בקב"ה, כדכתב בכוזרי ‏[63]. חודש: ערב ראש חודש הוא זמן סגולה לתענית ולכפרה; ראש חודש עצמו כעין ראש השנה למחילה, וזמן שמחה הוא; וט"ו בו הוא זמן שזכות ישראל עומדת בו. שנה: כל מועד כעניינו, וכל ראשי השנה כעניינם. שנות דור דור: וכן בשנות העולם בכללותם ישנן שנים המיועדות לפורענות, ויש המיועדות לשמחה וששון, שנים המיועדות לחורבן ושנים המיועדות לבניין, וכיו"ב. ועם כל זה, בכל יום ויום יש כאמור לאדם הבחירה בין החיים והטוב ובין המוות והרע, כי כל דבר שבקדושה אינו מוגבל למקום ולזמן.


והנה ידוע כי בכל יום ויום יכול אדם לחזור בתשובה, אך מאלול, ובפרט בעשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים, הם ימים המזומנים לתשובה; ויכול אדם להתפלל לה' בכל מקום ובכל זמן, אך חכמים קבעו לתפילה זמן ומקום. וכן בכל מצווה ומצווה שבתורה, אע"פ שעצם שורשה מתקיים בכל אחד ואחד מאתנו באופנים שונים, מ"מ יש זמן ומקום שבהם עיקר קיומה. וכך יכולים אנו, דרך משל, להקריב קרבנות גם ע"י "ונשלמה פרים שפתינו", אך מ"מ עצם הקרבנות נקבעו לזמן ומקום מסוימים. דבר זה מלמדנו שפעמים רבות ניתן למצוא אותו הלקח והעניין בכמה מקומות ובאופנים שונים, אך השנים בהן מופיע המסר באופן ניכר – הן עיקר מקומו. ולכן פעמים רבות יימצא ששורש הדברים הקורים לאחר זמן נעוץ בהכנה ובתחילת דרכם, הנטווית כבר קודם לכן, או שיימצא הרושם שיותירו לאחר מכן. כי כל עניין שבקדושה אינו מוגבל דווקא למקומו, כפי שאנו רואים בכוח המצוות. ומ"מ נקבע שורש העניין הנרמז במקומו העיקרי, וכמו בזמן תפילה ומקום הקרבנות, שיש מקום וזמן בהם רצוי לקבוע את הדברים.


וכיוון שכך דרכה של הרוחניות, שהיא מקפת את כל ההוויה והיא מעל לזמן מסוים ומצומצם, עלינו לחפש ולדקדק למצוא את יסודות האמונה ודרכי ה' בכל מקום ובכל עת, כי אלו הענייניים נצחיים, ועיקר מלחמת ה' בכפירה ובעמלק מדור דור. על כן לא ייפלא שיש עניינים מיוחדים החוזרים על עצמם בכל מהלך רמזי התורה והתקופה, כי עיקר ההוראה של התורה לשנות דור ודור הוא על עניין הרוח הנצרך ונדרש לכל דור ובכל עת ושעה.


הנסתרות לה' והנגלות לנו:

ידועים דברי החתם סופר על מאמר חז"ל "יגעתי ומצאתי תאמן" ‏[64], שלשון מציאה מורה שפעמים אדם יגע במקום אחד ומוצא במקום אחר. ועניין זה היה אחד מהדרכים הגדולות ביותר בהשגת הדברים שיובאו בחיבור זה.


למעלה מעשר שנים, בעמל רב, נחקרו ונלמדו ענייני הזמן של כל תקופה. נחושים היינו בדעתנו שלא לצרף עניין התקופה אל הפסוקים ללא שנמצא קשר נראה לעין. פעמים רבות שאחרי יגיעה רבה לא האיר ה' למצוא מיד את הדברים, ורק לאחר זמן – לפעמים כשנלמדו עניינים אחרים – לפתע כבדרך אגב, כדברי החת"ס, באה ההארה ונמצאו דברים השייכים לפרשיות אחרות.


עתים שלא זכינו למצוא את המשמעות המיוחדת לתקופה המרומזת בפסוקים. וכדי לשמור על נטיית האמת לא הבאנו דברים שניתן לקשר אותם בדרך אילוץ, כי כלל הוא בידנו "הנסתרֹת לה' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" ‏[65], ואין אנו דוחקים את הקץ.


בחלק מהפרשיות מצאנו רק עניין כללי של התקופה וציינו את מה שגלוי לנו, ופסוקים או חלקי פרשיות שלא ידענו רמזיהם הנחנו להארה שתבוא ברצות ה' לנו או לזולתנו. וכשלא נמצא באחד מהפרשיות עניינו המסוים לתקופה, צוין כללות העניין השייך אליו, ומה שלא נודע לנו השארנו לכל אדם להתגדר ולהוסיף.


בחלק מהפרשיות ראינו סייעתא דשמיא מיוחדת, ופעמים כמעט לאחר ייאוש, לפתע נגלו דברים אשר אין משיבין עליהם, והקשר נראה לכל קורא ושומע, והכול בזכות לימוד התורה והיגיעה, ומן הסתם גם בזכות אורך הרוח ש"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" ‏[66].


יהי רצון שנזכה לכוון אל האמת, וייעתר לנו השי"ת בבקשתנו "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך", ונזכה לאלף בינה ומוסר מהדרכת התורה "בינו שנות דור ודור". ומתוך כך נזכה להארת הפנים, על דרך הנאמר "אזכירה שמך בכל דֹר ודֹר על כן עמים יהוֹדֻך לעֹלם ועד" ‏[67]. ובזכות אבות יאיר ה' עינינו, ונשוב אל ה' כי ירבה לסלוח.


Template:הערות שוליים
  1. זוהר תרומה קסא ע"א
  2. על פי המדרש בבראשית א: א
  3. משלי ח', כב
  4. ירמיהו ב', ג
  5. הקדמת הרמב"ן לפירוש החומש
  6. מסכת ראש השנה כא:ב
  7. תהלים ח:ו
  8. מעשה רוקח על החומש פרשת וילך עמוד מג דבר המתחיל ונלע"ד ליישב
  9. וכשתחלק ששת אלפים לנ' חלקים מגיע לכל חלק ק"כ ולכך נחסר בתורה שלנו ק"כ פסוקים וזה נרמז בפסוק ותחסרהו מעט (מעט שווה 119), כלומר ותחסרהו מעט מתורת אלקים ק"כ פסוקים ואין בה רק חמשת אלפים תת"פ (5880) פסוקים
  10. מעשה רוקח שם
  11. בגמרא דמנחות הנ"ל
  12. מג"ע או מג"ט
  13. מעשה רוקח שם, ולכך היה קורא בן נון מלשון בינה וכן הביא ‏[12] שהושע בן נון השיג בשער הנו"ן... ו.... ע"כ מוכרח לומר דוימת יש לו איזה פירוש .... ואותן ח' פסוקים המה משער הנ' אם כן אפשר משה חי וכתב וימת שם משה דהרי לא השיג אותן בחייו ויש לפרש דבאותו יום כתב אותן ח' פסוקים דהרי אותו יום שבת היה ואיך היה יכול לכתוב ולזה מתרץ ... מכאן ואילך כתב יהושע בן נון כלומר דייק בשמו שנקרא בן נו"ן שהבין בשער הנו"ן וא"כ הוא כתבן אחר השבת ובזה מבוארין שם דבריי התוספות בד"ה מכאן ואילך יהושע כתבן
  14. דברים ל"ב, ז
  15. סוף ספר נפש החיים, עץ חיים - שיחות ושמועות ע"מ תנ"ח סימן קע"ד (ספר האמונה וההשגחה) שמעתי מפי הרה"ג הישיש וכו' מו"ה יצחק מרגלית אב"ד בשצוצין במדינת פולין ששמע מפי מאור הגולה מוהר"ח מואלזין ז"ל כי הגר"א ז"ל אומר כי בספר משנה תורה מורמז בכל סדרה מה שיארע במאה שנים מאלך השישי כסדר יו"ד פרשיות נגד יו"ד מאות (כי נצבים וילך כאחד כידוע) ושאל לו מהר"ח איה איפה מרומזים בפרשת כי תצא שהוא נגד המאה השישית שאנחנו עומדים כעת והשיב לו כי שמי מרומז בתיבת אבן שלמה ושם מהר"ח נעלם ממנו (לא פורש אם הגר"א העלים ממהר"ח או מהר"ח העלים מהשומעים מפני רוב ענותנתו). ולעניות דעתי דיבר בלשון רמז בלבד.
  16. דברים ל"ב, ז
  17. ובעניין אופן חלוקת הפרשיות הלכנו על פי המסורת המקובלת ידינו, וכפי פסק הרמב"ם הלכות ספר תורה
  18. דברים כ"ט, כא
  19. שם ל"ב, כ
  20. שם, ח
  21. שם, לד, מג
  22. בקידושין ל ע"א
  23. ראה מסורת הש"ס שם
  24. ולגרסה אחרת ה' אלפים תתמ"ב. ותלוי הדבר באופן פיסוקם של שלושה מקראות הלוא הם: אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך... שבדיברות ראשונים ושניים (שמות כ:ב, דברים ה:ו) וויהי בשכן ישראל בארץ ההיא... ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה:כב). על פי המכונה טעם תחתון חלוק כל אחד ממקראות אלו לשני פסוקים ואילו על פי טעם עליון מהווה כל אחד מהם פסוק אחד בלבד. ואנו אחזנו כאן כשיטת טעם תחתון וכמו שכתבנו בפנים.
  25. ישעיהו ל', כו
  26. ויקרא ח', ח
  27. בראשית א', יד
  28. סנהדרין צז ע"א
  29. ומספר זה דהיינו 155 נפלא הוא ומקביל למחלוקת השנים של מלכות פרס, שבין המסורת לבין חשבונים. ר"ז כנגד נ"ב ועיין בספר JEWISH HISTORY IN CONFLICT שנכתב על ידי MITCHELL FIRST ועיין בדברי הרב יצחק הלוי בספרו דורות ראשונים בעניין מניין פסוקי מגילת אסתר ודבר נפלא הוא זה וסתומים דברי הקץ וקרובה הגאול לבוא והמבין יבין ולא כאן המקום להאריך.
  30. בראשית ו', יג
  31. מדרש הנעלם ח"א קכח ע"א
  32. בראשית כ"ד, יא
  33. שם
  34. בסנהדרין שם
  35. סנהדרין צט ע"א
  36. ישעיהו ס"ה, כ
  37. בבראשית רבה ט:יד
  38. פיוט "כל מקדש שביעי" מזמירות ליל שבת
  39. דברים ל"ב, מ
  40. אליהו רבה פרשה ב
  41. בראשית א', א-ב
  42. ירמיהו ד', כג
  43. עבודה זרה ה ע"א
  44. בבראשית רבה ב ה
  45. בראשית א', ב
  46. שם, ג
  47. שמות י"ח, כז
  48. שמות י"ז, טז, פס' 2,001
  49. דברים כ"ה, יח; ועיין רש"י שם
  50. בראשית י"ח, יט
  51. תהילים קכ"ו, ב
  52. שם ל"ב, כ
  53. שם כ"ט, כא
  54. שם, יח-יט
  55. וראה באריכות פפ~283
  56. שם כ"ח, י
  57. זכריה י"ד, ט
  58. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה
  59. קהלת ג', א
  60. בתמיד לב:ע"ב
  61. איכה ב', יט
  62. ולאידך גיסא אמרו חז"ל (ברכות ז:א) שבכל יום זועם הקב"ה רגע, שנאמר כי רגע באפו (תהילים ל:ו) ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע . ועיין תורה תמימה דברים ל"ד:ח (אות כו) דזה לעומת זה ידע משה לכוון נבואתו באותה עת רצון דאיתא קמי קודשא בריך הוא, להפיק שפע אורה וטובה בעולם
  63. מאמר שלישי אות ה
  64. מגילה ו ע"ב
  65. דברים כ"ט, כח
  66. אבות פ"ב מט"ז
  67. תהילים מ"ה, יח